ומה אם אני טועה?
האפשרות שאולי אני טועה… שאולי אי אפשר לנצח באהבה, שאולי העולם שלנו כבר הרוס מדי ורע מדי בכדי שהטוב יאפיל עליו, שאולי מה שנשאר זה להיכנע לכיוון שאליו הולך היקום וללמד את הילדים/ות שלנו לשרוד בתוכו.
אני יודעת שסביבי א-נשים מדהימים שנאבקים כדי להשאיר את הטוב בעולם ולחזק אותו, גם אני נאבקת, אבל אולי אנחנו טועים, אולי זה בלתי אפשרי.
זה מרגיש לפעמים כמו לנסות לעצור צונאמי.
אי אפשר לעצור צונאמי. הוא יגיע ויכסה אותנו, גם אם נעמוד מולו, גם אם נרוץ מולו, גם אם ננסה להדוף, להרחיק, לנטרל… גם אם נגייס את כל מאמצינו כדי להחזיר אותו אחורה ולהירגע. גם אם נתרחק ממנו למקום מבטחים ומשם נפעל. הוא בכל זאת יגיע ויהרוס.
מפחידה אותי המחשבה שאין בידינו מה לעשות, והרי למדתי במהלך חיי שאני יכולה להשפיע ולשנות לטובה.
ככה האמנתי תמיד, מהמקום הזה בתוכי פעלתי, מהמקום הזה יצרתי את פרויקט באטוב.
אבל המקום הזה מתערער. כל יום עוד קצת.
ואני לא יכולה שלא לחשוב… ומה אם אני טועה?
אולי בחרתי ופיתחתי נתיב שכבר לא משנה אם וכמה יגדל ויצליח, אין בכוחו לשנות באמת.
לפעמים אני יושבת בוכה וזהו.
האם יש בכוחנו הא-נשים ליצור צונאמי מנגד, כזה שישטוף באהבה את העולם, שיתקן, שיאחה, שירפא?
שיהיה כלכך חזק גדול ועוצמתי שאי אפשר יהיה לעצור אותו?
הסדק הצר דרכו אני יכולה עוד לראות שביב של אור, לא נותן לי מנוח.
הבאתי ילדים לעולם, והבטחתי להם שאעשה כל מה שאני יכולה כדי שיגדלו ויתפתחו במקום שטוב להיות בו.
אולי הטעיתי אותם. אולי הטעיתי את עצמי.
אבל כל שנותר לי עכשיו זה לעמוד בהבטחתי ולעשות את הכי טוב שאני יכולה, וזה מה שאני עושה.