הרגע בו המסע של באטוב התחיל
לפני עשור ככה, אחרי שסיימתי שלושה עשורים בחיי ועוד קצת, אחרי שלמדתי והתנסיתי, בניתי זוגיות לחיים ובית משותף, טיילתי בעולם, ידעתי מי אני, ועל אף זאת ואולי בזכות זאת, מצאתי את עצמי תוהה תהיות הרות גורל “מה אהיה כשאגדל?” “איך אביא ילדים לעולם שמדרדר מכל כך הרבה בחינות?” “איך אצור חיים משמעותיים עבורי ומדויקים לי?” “איך אתרום להעצמת הטוב בעולם?”
לקחתי אותן מאד ברצינות ומצאתי את עצמי יושבת ורושמת, עונה על השאלות שעולות בי: מה אני אוהבת לעשות, מה הייתי רוצה לעשות, מה מפחיד אותי שהייתי רוצה להתמודד איתו ועוד.
נפגשתי בעקבותן עם הצרכים הכי עמוקים שלי ועם החלומות הכי גדולים שלי.
מפה זה פשוט התגבש לי מול העיניים, הדבר הזה שאני צריכה לעשות. כאילו זה ועוד זה ועוד זה יכול לצאת רק זה.
זה היה הרגע בו המסע של באטוב התחיל. זוכרת שהציפו אותי במקביל גם התרגשות גדולה וגם רגיעה עמוקה, הרגשה שמצאתי את הדרך הביתה.
הן נפגשו עם תחושה שליוותה אותי לפני שנים, של זרות בעולם, תחושה שנולדתי בזמן הלא נכון או במקום הלא נכון. לא הבנתי אותה אז, אבל הרגשתי בנוכחותה.
עם השנים נחשפתי לא-נשים שתיארו דברים דומים, ויכולתי לזהות שהתחושה האבודה היא למעשה געגועים וכמיהה להרגשת הבית הפנימית. הבנתי אבל עדיין לא ידעתי מה יעזור לי להרגיש אחרת.
התחלתי לצעוד במסע שלי במחשבה שאמשיך להגשים אותו תוך כדי גידול הילדים לכשיגיעו.
משהפכתי לאמא לא לקח זמן רב עד שהבנתי שזה לא יקרה כל עוד התינוקות והפעוטות צמודים אלי, תרתי משמע.
גם באימהות, כמו בכל דבר שעשיתי בחיי, הייתי טוטאלית, מה שאומר שילדי היו איתי בבית עד גיל 3, וגם ינקו ממני עד אז, ושלא היה לי סיכוי לשלב את התפקיד הזה בתפקיד נוסף.
שמחתי על האפשרות לגדל את זאטוטי בקרבה אלי, ועם השנים אני יכולה לומר שהיוותה בסיס לקרבה שהמשיכה הלאה, שאני מאד אוהבת ושמחה עליה.
יחד עם זאת, זו הייתה תקופה מתישה מאד עבורי, גם פיסית וגם מנטלית. שנים של לילות מקוטעים כמעט חסרי שינה וילדים צמודים אלי 24/7. הרגשתי איך אני משתופפת לאטי ומתרחקת מעצמי וחלומי, מביתי הפנימי.
בתוך הקושי דאגתי להזכיר לעצמי שכאשר ילדי הקטנטנים יגדלו ויהיו עצמאיים יותר, אוכל לעלות שוב על המסלול שכיוונתי אליו.
כשהתאפשר לי הייתי יורדת לשדות שמאחורי ביתי לזמן צעידה והרהורים, אז היו צפים בי הגעגועים למה שעוד לא קרה, למה שמחכה לי. הייתי מבטיחה ליקום ולעצמי, שכאשר שני ילדי יבלו את יומם במסגרות שמחוץ לבית ויפנו לי מעט של זמן, אחזור לצעוד בנתיב של “באטוב”.
קילומטרים רבים צעדתי (סעדתי) את חלומותי, ושוב השדות הוריקו בחורף ושוב נקצרו באביב ושוב הצהיבו בקיץ ושוב בסתיו נחרשו ונזרעו וכך, עונה אחרי עונה אחרי עונה… כמעט עשור.
כבר התחלתי להתערער, לרגעים חשבתי שאני הוזה. בכל זאת אישה מתבגרת שכמעט לא ישנה בלילות ועיסוקה סובב סחור סחור סביב קקי פיפי הנקות בישולים כביסות שטיפות כלים שירי ילדים טיולי מושב וחוזר חלילה.
בן זוג אהוב ושותף, שעובד לומד בשעות אינסופיות ונמצא מעט מדי לצרכי.
סביבת משפחה תומכת ואוהבת, ובכל זאת הרגשת בדידות וכאבי געגוע אל הדרך שהתחלתי לצעוד בה והתרחקתי ממנה.
פחדתי שכאשר אחזור, אגלה שכבר לא רלוונטית עבורי, שהתרחקתי מדי.
לפעמים הייתי תוהה אם עדיף שלא הייתי מגיעה לגבש את הדרך הזו בכלל, ולא הייתי מתגעגעת, אבל בפנים ידעתי שמצילה אותי. היא נסכה בי תקווה בימים קשים במיוחד, והזכירה לי שאני בכיוון הנכון, וכל יום שעובר אני מתקרבת אליה חזרה.
ואכן כך היה. אחרי שגם בני וגם בתי נכנסו למסגרות יום, ואחרי שמונה שנות הורות, התיישבתי בכיסאי, פתחתי את הקבצים בהם רשמתי, כמעט עשור לפני, את החזון ותכנית הפעולה המפורטים למימוש המסע שלי, והודעתי להם ולעצמי “חזרתי”.
הרגשתי שלא רק שמסע החיים המיוחד הזה עדיין רלוונטי עבורי, אלא שהתיישן כמו יין טוב וחיכה להיפתח ולהפיץ את טעמו וריחו, ועכשיו הוא יכול להתבטא במיטבו, וכמותו גם אני.
חזרתי אליו בוגרת בעשור, אחרי שעברתי כמה דברים בחיי, בשלה ומוכנה, כמו שלא הייתי מעולם.
גם העולם עבר כמה שינויים בעשור הזה ולא רק אני ולכן עברתי על כתבי, סיננתי את מה שלא מתאים יותר, חידדתי את מה שכן, הוספתי חדש, וכך החזרתי את המסע של באטוב לחיים ועליתי חזרה על הדרך שלי הביתה.