זה קרה בשנת 2003. הייתי בת 52, עסוקה בשיקום חיי. בדיוק בתקופה של מעברים. זמן קצר קודם חזרתי לארץ מארה”ב, מסע אישי גדול ראשון שאליו לקחתי את עצמי.
כל חיי היו ארוזים בין דירה ששכרתי בירושלים לדירה שהתכוננתי לשכור בתל אביב. 
הייתי לבדי, גרושה מאבא של טל ויעל, בתהליך סוער של חיפוש וקבלת החלטות.
הבשורה שיעל בתי הצעירה נהרגה בפיגוע בצריפין, נחתה עלי כשלמדתי יחד עם חבר בביתו לקראת טיול. איבדתי את העשתונות. צעקתי, בכיתי, התפרקתי. הייתי אבודה.
החבר ואשתו לקחו אותי לאשקלון, שם גר בן, אביהן של טל ויעל. בנסיעה לשם, אני זוכרת את הרגע בו נחתה עלי התובנה שזה סופי “בתי הצעירה איננה ולעולם לא תחזור, לא חשוב מה אעשה”. 
שם, בנסיעה על כביש החוף, אולי זה נשמע לא טוב, והיו אנשים שלא אהבו את זה, אמרתי לעצמי “יעל לא תחזור ולי אין את הכח לשנות את זה, אבל אני אחיה, בהעדרה, הכי טוב שאוכל, וגם אם לא אוכל אחיה, עם הכאב ומעבר לכאב. לא אהיה קרבן”. זה המוטו שמאז ועד היום הולך איתי.
הייתי מאד לבד אבל גם מאד עצמאית, ואכן המשכתי את חיי.
כיוון שחייתי במקום שלא הכירו אותי בו, גם לא הסתכלו עלי כעל “האישה שהבת שלה נהרגה”. אף אחד לא ריחם עלי, לא ריכל עלי, לא הסתכל איך אני מתנהגת. 

עברתי לגור בעפולה עם איש שהכרתי זמן קצר לפני מותה של יעל. נשאבתי לחייו שלא בטובתי. הוא נראה לי איש חזק כשהייתי מרוסקת. בטחתי בו, אך חיש התבדיתי וגיליתי איש חמדן ומחושבן, שדואג לטובת עצמו.
למה נשארתי שם שלוש שנים? זו שאלה גדולה שהולכת איתי מאז.
שם בעפולה למדתי שיעור חשוב להמשך חיי, על הזדקקות ומחירים, ועל בדידות שאין לה לעתים תקנה.
עם הזמן חזרתי לעצמי, בכוחותי שלי, ובתמיכת פסיכולוגית שמשרד הביטחון העמיד לרשותי, וגם בתמיכת חברים, שבחיי הם עוגן מרכזי תמיד.
בסופו של יום זה נגמר. פרק רע עם תובנות לרב.

ואז, כמו מתנה משמים, בהיותי בת 56 הכרתי את עמירם. איש רזה, דתי, צעיר ממני, בן קיבוץ שלוחות בעמק בית שאן. בראשית הדרך הכל זרם בצורה טבעית, על אף שהיינו אנשים שונים לחלוטין. שנינו חווינו כאבים דומים בחיינו והיינו זה לזו למשענת.
זה לא היה פשוט. פעם אחת גברו עלי הקשיים והתרחקתי. טסתי לנפאל ולטיבט, הכי רחוק מהמציאות שלנו. רק שם במרחקים הבנתי, וגם עמירם, את גודל האבדן ההדדי שלנו, ומהרגע שחזרתי לזרועותיו לא נפרדנו. אפילו התחתנו. חמש שנים חיינו יחד.
החיים היו יפים. עמירם נרשם לקורס מורי דרך וכוכבו זרח. אנשים העריצו ואהבו את אופיו הטוב ואת הידע העצום שלו בכל תחומי החיים והמדע. עמירם היה מדריך טיולים מחונן, ופעם אחת הספיק עוד להדריך את הטיול של המקהלה על שם יעל בתי, כמנהגי מדי שנה.
שנה אחרי שהתחתנו עמירם חלה. עצרתי את חיי והתמסרתי אליו.
הפרידה הייתה איטית. על אף הימים הקשים, היה מאד נעים להיות יחד. טיילנו הרבה, צחקנו, שמחנו, וחברים הקיפו אותנו באהבה. עמירם סרב באופן מוחלט לאפשרות שלא יחיה וכשהסתבר לו שהמחלה חזרה, נרשם מיד לאוניברסיטה.
הייתי מסיעה אותו לחיפה, ובזמן שלמד, ישבתי אני בבית קפה, כתבתי וערכתי את ספר השירים שלי, מעבר לכאב, על חיי כאם שכולה, על אבדנה של יעל.
את ימיו האחרונים עמירם העביר בהוספיס בית, איתי ועם אחיו וגיסתו, וגם חברים. כשהיה נאנח מתוך מצוקה, אני הייתי שם, ידי על הגלגלת, מגבירה את קצב הטפטוף של המורפיום. עמירם נפרד מהחיים בביתנו, מוקף באהבה.
שוב הבנתי, המוות הוא חלק מהחיים. גייסתי לעזרת עצמי את השכל שלי. דחקתי את הרגשות לטובת ההיגיון.
כשלמדתי ביולוגיה עוררה את השתאותי האחידות בקיום של כל היצורים החיים, כולם בנויים מאותן יחידות יסוד. הבנתי שיש סדר בעולם שאני לא יכולה להתנגד לו.
כמו ההבנה שיעל לא תוכל לחזור, גם במחלה של עמירם הגיעה ההבנה בשלב מוקדם שזה לא בידי. עשינו הכי טוב שיכולנו.