“מי למד את ההגדה?” שאל בעלי. מני פרץ בבכי. “לא הספקתי” גמגם “עזרתי לאמא ונרדמתי”. עצמתי את עיני בחוזקה. ידעתי, הנה זה בא. ואכן בקבוק היין שהיה מוכן לקידוש עף מהשולחן לכיוונו של מני, שהרכין את ראשו. המצות התפזרו לכל עבר. חג החירות שלנו התנפץ. בכיים של הקטנים, היין שנזל על המפה הצחורה, הגביעים המנותצים, טריקת הדלת שהרעידה את הבית כולו, והקול הרועם: “אני לא רוצה להיות אתכם בחג הזה”.
קמתי עם כוס שבורה בידי. כל הילדים הביטו בי בפחד, בדממה, מתאפקים לא לפרוץ שוב פעם בבכי. נשמתי עמוקות. בתוכי כבר התפזרו הרסיסים.  צ’יקו הקטן בכה ושאל את מי הוא ישאל ארבע קושיות. הזדקפתי ואמרתי: “אותי! גם אימהות יכולות לערוך ליל סדר”, וחייכתי. באותו לילה החלטתי להוציא אותנו מעבדות לחירות”.
לקחתי את כל אחריות הפרנסה, העיקר שבעלי ישחרר אותי. עברתי לגדל את שמונת הילדים בעצמי ודאגתי שיטפלו בצלקות שסוחבים איתם.

כל החיים חייתי בתחושה של זיוף. מה שבחרתי להראות לעולם בכלל לא היה מי שהרגשתי שאני.
עשיתי המון דברים טובים. הערך שלי היה בעשייה. יכולתי להרים פרויקטים מדהימים ואחרי זה להרגיש רע.
הרגשתי שעשיתי הכל כדי לסחוט מחמאה או חיבה.