כל כך הרבה ראשים נפתחו לאפשרות של צרכנות אחרת ושיתופי פעולה בקהילה, מעבר לזה שאלי לחיים וגם לחווה, השוק הביא כל מה שרצינו.

יום אחד, בעקבות בקשה של העורך שלי בחדשות, פניתי לעדי גורדון, שחקן כדורסל לשעבר, שמעביר סדנאות לליווי רוחני. הוא לא הסכים להתראיין אבל דיברנו על החיים.
כשביררתי מה צריך לסדנא שלו, הוא אמר שרק רצון. שאלתי “ומה אם הבעיה היא רצון?” כל כך מנותקת הייתי ממקום של חזון.

קצת אחרי שעברתי את הסדנא, התפטרתי מהעבודה ומצאתי את עצמי בירידות של ים המלח בדרך ללוטן, לחודשיים וחצי של קורס פרמקלצ’ר. זו היתה בשבילי חזרה לנתיב החיים ההוא, שהיתה בי ידיעה לגביו.
בקורס פגשתי אנשים שיכולתי להיות איתם בשכבה בשדה בוקר.
היו שם בתווך כמעט חמש עשרה שנה של הסחת דעת, אגו, חיצוניות.
בשבוע הראשון של הקורס למדנו על עקרונות הפרמקלצ’ר, שהתיישבו לי בול על החוטים הקוסמים מהסדנא עם עדי.
כל בוקר עבדנו בגינה, משמשתי את הקומפוסט בידיים והרגשתי שנשפך עלי חסד מופלא. עם האנרגיות האלו חזרתי למשק ולמחרת נולדה “יש מאין”.
אני זוכרת רגע שעבדתי בגינה, בתקופת הקמת החווה, שפתאום נזכרתי שזה מה שחלמתי להיות כשאהיה גדולה. רגע שלא דם זורם בגוף, אלא דבש. ידיעה פנימית שהגעתי הביתה, שאפשר להפסיק להתגעגע.

מקונסטרוקציה שעמדה במשק מכוסה עשבים, כפרויקט סיום של הקורס, רציתי להקים בית אדמה, עבור השוק ופעילויות של קיימות. נברתי בניירות של סבא, מצאתי את התכניות והתחלתי לחשוב מה אפשר לעשות.
יעל מיה ודליה כבר עבדו והתגוררו איתי. עם תקציב של 30,000 ₪, שהלוו לנו הוריה של מיה, שלמה היבואן הסכים לבנות לנו גג לקונסטרוקציה, על אף שעלותו היתה גבוהה בהרבה. התרגשנו שהשגנו את הגג הכי אקולוגי בשוק, וששלמה היה יכול לראות את אשר עומד לבוא ולהבין שההשקעה בנו כדאית