במרץ אהיה בן ארבעים ושש. אני בן יחיד לזוג הורים מבוגרים שהגיעו מטרנסילבניה ונפטרו בזקנתם בארץ.
כשנולדתי אבא שלי היה בן שישים ואחת ואמא שלי צעירה ממנו בשבע עשרה שנה.
אבא שלי עבר את השואה במחנות עבודה ואני חושב שחלק גדול מהתסכולים שאני סוחב איתי כמו חוסר הסבלנות שלו אלי וחוסר יכולת הפרגון קשורים למי שאני ולצורך שלי כל הזמן להוכיח את עצמי, גם בטיפוס.
הייתי נער אידיאליסט ומרדן, עם שיערות עד התחת וזקן. כיוון שהפכתי להיות מסוכן לעצמי ולהורי, החלטתי לעלות לישראל והורי באו איתי.

עוד לפני כיתה א’, הייתי לוקח את השכן שלי לאתגרים ביער. היינו מסתובבים עד סחרחורת, ואז מנסים למצוא את הדרך יציאה. לא פעם הלכנו לאיבוד.
כשהייתי בן תשע, יצאתי לטיול בית ספר ב”ואדי הנהר המהיר”, שמשני צידיו עלו מצוקים ענקיים. 
בזמן שהלכנו קלטתי על אחד המצוקים, בגובה של מאה חמישים-מאתיים מטר, שתי נקודות אדומות, שאחת מהן זזה. הבנתי שאלו אנשים. זה היה נראה fucking מדהים. אני לא יודע כמה זמן בהיתי בהם אבל פתאום שמעתי “פליקס פליקס” והמורה רצה לכיווני. אמרתי לה “כשאהיה גדול אני רוצה להיות כמו שתי הנקודות האלה”. מאותו רגע ולשאר הטיול לא עזבה לי את היד.
בגיל שלוש עשרה שוב חוש ההרפתקנות השתלט עלי. הייתי נכנס ל”קרטרים”, בורות ענקיים באדמה, שיכולים להגיע גם למאה מטר עומק. הייתי משכנע ילדים מהכיתה לבוא איתי. קצה אחד של חבל הייתי קושר לסלע, קצה שני תחת בית השחי שלי, וככה היו מורידים אותי.
פעם אחת, כשהגיע הזמן לעלות, הם לא הצליחו למשוך אותי והייתי צריך לטפס בעצמי. ידעתי שאם אני מחליק אני נופל עד למטה. טוב לא החלקתי אחרת לא הייתי פה, הצלחתי לטפס החוצה.
כשזה התחיל לשעמם אותי התחלתי לחפש סלע לטיפוס. פגשתי בחור, בכלל דרך חוג ג’ודו, שהזמין אותי לטפס עם החבורה שלהם, על המצוק שעליו ראיתי את שתי הנקודות האדומות בטיול בית ספר.
אמצע דצמבר באירופה, שלג קרח וטמפרטורה מתחת לאפס. אבטחו אותי ואמרו לי לטפס. מהר מאד קפאו לי האצבעות.
העובדה שלא הצלחתי עוד יותר דרבנה אותי. אחרי שנה וחצי מהאירוע הזה עברתי את רב המטפסים בקבוצה.