מה שמחזק אותי בדרך זו הדרך עצמה
תמיד נמשכתי להכרות עם א-נשים חדשים, להקשיב ולצלול לתוך סיפורי חיים, ולו לרגע, וכמובן לפגוש שם את עצמי.
זו אחת ההבנות הכי משמעותיות שעלו בי כאשר שאלתי את עצמי מה אני צריכה לעשות בחיי.
מצאתי שכמעט בכל תפקיד שמילאתי, מצעירותי ועד היום, מה שהכי השפיע עלי, נשאר משמעותי עבורי ואפילו עורר השראה ומוטיבציה פנימית לפעולה, היה המפגש עם הא-נשים וסיפורי החיים שלהם.
גם כשהייתי מצילה בבריכת המושב בשנות הסטודנטיות שלי וא-נשים היו, כמו לברמן על הבר, מתקרבים ומשתפים אותי בחוויות מחייהם/ן.
גם כשהייתי מדריכת ילדים ונוער בפנימיות וקיבוצים וחוץ מהילדות/ים עצמם, גם בני ובנות המשפחות שלהם וגם החברות/ים לעבודה היו פותחים את הלב בפני.
גם בעולם התיאטרון לא סתם הגעתי ל”תיאטרון פלייבק” ונשארתי איתו, פיתחתי אותו והפכתי אותו לשלי, כי כולו מתבסס על צלילה לתוך סיפורי חיים של א-נשים.
לכן גם היום, במסע הזה שאני עוברת עם עצמי, מה שמחזק אותי בדרך זו הדרך עצמה, כי מתבססת על מפגש עם א-נשים וסיפורי חיים, שמזכירים לי את כוחותי שלי.
בכל ראיון או שיחה שאני מקיימת, אני יכולה למצוא את עצמי, גם בסיפורי חיים שלכאורה רחוקים מאופי חיי מאד.
הלב של הסיפור, התהליך הפנימי שעבר-ה מי שמולי, הרבה פעמים דומה, ואני יכולה להרגיש לרגעים כאילו מדברים אותי.
למדתי עם השנים וההתבגרות שהרגישות שלי למציאות הקשה בה אנחנו חיים, עלולה להפיל אותי לתהומות נפשיים וחרדות, וכדי לשמור על עצמי, ועל יקירי ויקירותי, אני צריכה להתרכז בטוב שבחיים, בטוב שבא-נשים, בטוב שבאנושות.
“באטוב” מבטא את הבחירה שלי להתרכז ב-טוב, להאיר עליו, להעצים אותו ועל ידי כך להביא עוד ממנו.
לא יודעת להגיד עד כמה הבחירה הזו לפני עשור היתה מתוך מודעות לרגישות שלי אבל מה שבטוח שהיום היא שומרת עלי, להישאר שפויה אופטימית ואוהבת, בעולם שמרגיש לפעמים שהולך לכיוון ההפוך.
זה היופי בליצור לעצמי את עבודת חיי, היא מותאמת למידותי לאישיותי ולצרכי בצורה המדויקת ביותר.
המסע הזה הוא המון דברים בשבילי. הוא התפתחות אישית בשלב הבגרות של חיי, הוא מיצוי הכישורים שלי, הוא העצמאות שלי, הוא הביטחון שאני כל כך זקוקה להרגיש אותו, הוא יצירת עולם טוב יותר לילדי, הוא האמונה שיש לכל אחד ואחת מאתנו השפעה על הכיוון אליו הולכת האנושות ולכן באחריותנו לפעול לטובתה, לטובתנו.
אני יוצאת למסע חדורת אמונה, סקרנית, מלאת אהבה…
המון שאלות תהיות וחרדות ביצוע. אולי זה בלתי אפשרי עבורי?
זה לא שיום אחד הכנסתי את ילדי למסגרות והנה אני חופשיה ויכולה להתרכז במסלול החיים שתכננתי ולחזור לענייני שעזבתי לפני כמעט עשור, כאילו לא קרה כלום.
אז זהו, שקרו כמה דברים בעשור הזה, מאד משמעותיים.
הגיל, הילדים, הזוגיות שלא פשוט לתחזק תחת העומסים של החיים, ובעיקר הרבה של חוסר איזון בחיי, שהחליש אותי פיסית ומנטלית.
מאיפה אני אמורה להתחיל? ואיך לחזור למסלול שיכולתי להתרכז בעיקר בו לפני עשור, ולשלב אותו עכשיו בחיי משפחה ובית שאני מנהלת, לחבר אותו לעולם שהשתנה קדימה בעשור מונים, לעומתי שהשתניתי אחורה והפכתי איטית ומסורבלת אפילו יותר ממה שהייתי ובכלל בקושי זוכרת מי אני ומה אני.
איך אני אמורה להצליח לממש את הדבר הזה, כשאני עדיין זו שצריכה לכבס לקפל לבשל לטפל להכיל לתפעל…?
מישהו? משהו? קצה חוט?
הרבה בלבול בחזרה הזאת, שיש בה תשוקה התרגשות אמונה ואש בוערת מבפנים, ולמולה הלם מאי הידיעה אי הוודאות ואי ההתרחשות. המון שאלות תהיות וחרדות ביצוע. אולי זה בלתי אפשרי עבורי?
למדתי ועדיין לומדת, לנשום לתוך הפחדים והלחצים הפנימיים ולפוגג אותם, לתת להם מקום ולדבר איתם, להיות המאומנת והמאמנת.
כל פעם שהמאומנת שאני רוצה למרוט שערות או לבכות, המאמנת שבי מלטפת אותה, מחבקת או מתרחקת, נותנת לה לפרוק וחוזרת לחזק אותה.
ומנטרות חדשות מתחילות להתנגן הלוך וחזור בראשי:
“זה מרתון, מסע חיים, לא ספרינט. חיכית עשר שנים, סימן שלכל יש זמן. תני לעצמך את הזמן הזה”
“את יודעת בתוכך למה את עושה את זה. האיך מגיע בשלבים ובזמנים שלו”
“תסתגלי לחיים של תהליך, של משימות פתוחות, של תובנות שמגיעות לאט, ותיכנסי לקצב הנכון לך”
“אל תלחצי על “באטוב” להיות מה שלא מסוגל לו עדיין. כמו את ילדייך תקבלי גם אותו כמו שמסוגל להיות עכשיו, וכך גם את עצמך”
נשימות עמוקות ומרחיבות, דיבור פנימי נוסך ביטחון ומרגיע.
לומדת להיות כל מה שאני צריכה להיות לעצמי כדי ללכת בדרך הזו.
לומדת לעשות סדר עדיפויות, לנצל את הזמן טוב יותר, לחלק את משימות היום מתוך התפקידים השונים שלי ביעילות רבה יותר, ללמוד ולהתפתח מהבית דרך מידע וכלים שנמצאים ברשת וגם מחוצה לה, לשתף א-נשים קשובות/ים לי באהבה ותמיכה בדברים שאני עוברת, להתאוורר וליהנות מספורט ובילויים, לחדש ולרענן את הזוגיות שהיא הבסיס לבית ולמשפחה ולהצית מחדש את התשוקה שבאהבה.
לחזק את מגוון תחומי חיי מתוך הבנה שכל דבר משפיע על האחר.
לחזור על תובנות ומנטרות שכתבתי ולהזכיר לעצמי כל הזמן את המה ולמה. האיך כבר מגיע, שלב אחרי שלב.
לומדת לסמוך על האינטואיציות שלי, חכמת החיים והניסיון שצברתי עם השנים בעבודה עם א-נשים, כי כל השנים של ההורות האינטנסיבית, המשכתי להנחות קבוצות של “תיאטרון פלייבק” שאני כל כך אוהבת, ולבנות ולשווק סדנת יום לקבוצות, ביימתי מופעי עצמאות קהילתיים במושב, הייתי שותפה משמעותית בהקמת צוות סביבה של המושב, ארגנתי מערך מתנדבים של הורים מלווים להסעת בית הספר בבקרים, ועוד כאלה.
הפרויקטים שלקחתי על עצמי בשנים הללו לימדו אותי מה ששום אוניברסיטה לא היתה יכולה ללמד, והתווספו לניסיון חיים משמעותי ומעשיר.
כמובן שגם ההורות, שהיתה התפקיד המרכזי בחיי בשנים הללו, והשקעתי בה את רב הכוחות והזמן שהיו ברשותי, העבירה אותי למידה והתפתחות עמוקות ורחבות, שבין כל המשמעויות הנגזרות מהן, גם נתנו משמעות מחודשת למסע של “באטוב”.
בבגרותי למדתי להוקיר כל דבר שיש בי ולהבין שאני יכולה למנף אותו.
למדתי לקבל ולאהוב את עצמי על חולשותי ומגבלותי כמו על חוזקותי ויכולותי.
למדתי לשחרר את מה שלא מיטיב איתי, להתרכז במה שחשוב לי, להמשיך לעשות את הכי טוב שאני יכולה, ולסמוך על זה שכל השאר כבר יסתדר.
הרגע בו המסע של באטוב התחיל
לפני עשור ככה, אחרי שסיימתי שלושה עשורים בחיי ועוד קצת, אחרי שלמדתי והתנסיתי, בניתי זוגיות לחיים ובית משותף, טיילתי בעולם, ידעתי מי אני, ועל אף זאת ואולי בזכות זאת, מצאתי את עצמי תוהה תהיות הרות גורל “מה אהיה כשאגדל?” “איך אביא ילדים לעולם שמדרדר מכל כך הרבה בחינות?” “איך אצור חיים משמעותיים עבורי ומדויקים לי?” “איך אתרום להעצמת הטוב בעולם?”
לקחתי אותן מאד ברצינות ומצאתי את עצמי יושבת ורושמת, עונה על השאלות שעולות בי: מה אני אוהבת לעשות, מה הייתי רוצה לעשות, מה מפחיד אותי שהייתי רוצה להתמודד איתו ועוד.
נפגשתי בעקבותן עם הצרכים הכי עמוקים שלי ועם החלומות הכי גדולים שלי.
מפה זה פשוט התגבש לי מול העיניים, הדבר הזה שאני צריכה לעשות. כאילו זה ועוד זה ועוד זה יכול לצאת רק זה.
זה היה הרגע בו המסע של באטוב התחיל. זוכרת שהציפו אותי במקביל גם התרגשות גדולה וגם רגיעה עמוקה, הרגשה שמצאתי את הדרך הביתה.
הן נפגשו עם תחושה שליוותה אותי לפני שנים, של זרות בעולם, תחושה שנולדתי בזמן הלא נכון או במקום הלא נכון. לא הבנתי אותה אז, אבל הרגשתי בנוכחותה.
עם השנים נחשפתי לא-נשים שתיארו דברים דומים, ויכולתי לזהות שהתחושה האבודה היא למעשה געגועים וכמיהה להרגשת הבית הפנימית. הבנתי אבל עדיין לא ידעתי מה יעזור לי להרגיש אחרת.
התחלתי לצעוד במסע שלי במחשבה שאמשיך להגשים אותו תוך כדי גידול הילדים לכשיגיעו.
משהפכתי לאמא לא לקח זמן רב עד שהבנתי שזה לא יקרה כל עוד התינוקות והפעוטות צמודים אלי, תרתי משמע.
גם באימהות, כמו בכל דבר שעשיתי בחיי, הייתי טוטאלית, מה שאומר שילדי היו איתי בבית עד גיל 3, וגם ינקו ממני עד אז, ושלא היה לי סיכוי לשלב את התפקיד הזה בתפקיד נוסף.
שמחתי על האפשרות לגדל את זאטוטי בקרבה אלי, ועם השנים אני יכולה לומר שהיוותה בסיס לקרבה שהמשיכה הלאה, שאני מאד אוהבת ושמחה עליה.
יחד עם זאת, זו הייתה תקופה מתישה מאד עבורי, גם פיסית וגם מנטלית. שנים של לילות מקוטעים כמעט חסרי שינה וילדים צמודים אלי 24/7. הרגשתי איך אני משתופפת לאטי ומתרחקת מעצמי וחלומי, מביתי הפנימי.
בתוך הקושי דאגתי להזכיר לעצמי שכאשר ילדי הקטנטנים יגדלו ויהיו עצמאיים יותר, אוכל לעלות שוב על המסלול שכיוונתי אליו.
כשהתאפשר לי הייתי יורדת לשדות שמאחורי ביתי לזמן צעידה והרהורים, אז היו צפים בי הגעגועים למה שעוד לא קרה, למה שמחכה לי. הייתי מבטיחה ליקום ולעצמי, שכאשר שני ילדי יבלו את יומם במסגרות שמחוץ לבית ויפנו לי מעט של זמן, אחזור לצעוד בנתיב של “באטוב”.
קילומטרים רבים צעדתי (סעדתי) את חלומותי, ושוב השדות הוריקו בחורף ושוב נקצרו באביב ושוב הצהיבו בקיץ ושוב בסתיו נחרשו ונזרעו וכך, עונה אחרי עונה אחרי עונה… כמעט עשור.
כבר התחלתי להתערער, לרגעים חשבתי שאני הוזה. בכל זאת אישה מתבגרת שכמעט לא ישנה בלילות ועיסוקה סובב סחור סחור סביב קקי פיפי הנקות בישולים כביסות שטיפות כלים שירי ילדים טיולי מושב וחוזר חלילה.
בן זוג אהוב ושותף, שעובד לומד בשעות אינסופיות ונמצא מעט מדי לצרכי.
סביבת משפחה תומכת ואוהבת, ובכל זאת הרגשת בדידות וכאבי געגוע אל הדרך שהתחלתי לצעוד בה והתרחקתי ממנה.
פחדתי שכאשר אחזור, אגלה שכבר לא רלוונטית עבורי, שהתרחקתי מדי.
לפעמים הייתי תוהה אם עדיף שלא הייתי מגיעה לגבש את הדרך הזו בכלל, ולא הייתי מתגעגעת, אבל בפנים ידעתי שמצילה אותי. היא נסכה בי תקווה בימים קשים במיוחד, והזכירה לי שאני בכיוון הנכון, וכל יום שעובר אני מתקרבת אליה חזרה.
ואכן כך היה. אחרי שגם בני וגם בתי נכנסו למסגרות יום, ואחרי שמונה שנות הורות, התיישבתי בכיסאי, פתחתי את הקבצים בהם רשמתי, כמעט עשור לפני, את החזון ותכנית הפעולה המפורטים למימוש המסע שלי, והודעתי להם ולעצמי “חזרתי”.
הרגשתי שלא רק שמסע החיים המיוחד הזה עדיין רלוונטי עבורי, אלא שהתיישן כמו יין טוב וחיכה להיפתח ולהפיץ את טעמו וריחו, ועכשיו הוא יכול להתבטא במיטבו, וכמותו גם אני.
חזרתי אליו בוגרת בעשור, אחרי שעברתי כמה דברים בחיי, בשלה ומוכנה, כמו שלא הייתי מעולם.
גם העולם עבר כמה שינויים בעשור הזה ולא רק אני ולכן עברתי על כתבי, סיננתי את מה שלא מתאים יותר, חידדתי את מה שכן, הוספתי חדש, וכך החזרתי את המסע של באטוב לחיים ועליתי חזרה על הדרך שלי הביתה.