“ידעתי שאני רוצה לגדל את הילדים שלי כמו שגדלתי אני, וחייתי את המתח הנוסטלגי הזה, בין מה שהיה למה שלא ישוב עוד”
זיכרונות הילדות שלי מלאים בטעמים וריחות של מטעים ומסעות במשק. חלמתי שכשאהיה גדולה, תהיה לי גינת ירק, שני ילדים, כלב ובית קטן.
כנערה היה ברור לי שאני הולכת ללמוד בבית ספר לטבע וחינוך סביבתי בשדה בוקר, רק שאמא שלי חשבה אחרת ולא הסכימה שבתה תחיה בפנימייה. הפכתי לנערה עם קושי רגשי עצום, מנסה להבין מי אני.
החלום ושברו זה משהו שישב אצלי חזק. הפער בין מה שיכול לקרות למה שקורה בפועל, והרצון לשנות.
אחרי השירות הצבאי ולפני שעברתי רשמית לתל אביב, הבנתי שמשפחתי קרסה כלכלית. אחי הסתבך עם חובות בשוק האפור ונשארו בורות.
בתל אביב התגלגלתי לעבוד כתחקירנית לתכניות וסרטים של טלוויזיה, עולם שריתק אותי.
הבנתי שלכל אחד יש כדור ברזל שקשור לו לרגל וגורר אותו, וגם מפתח שיכול באמצעותו להוריד את הכדור ולהמציא סיפור חדש.
באיזשהו שלב נכנסתי לבור כלכלי בעצמי כי חברת ההפקה בה עבדתי לא שילמה לעובדים. אמא שלי הציעה שאחזור לגור בבית בינתיים. זה התיישב לי על העייפות ועל זה שלא באמת רציתי להיות אשת קריירה.
בשנים הללו קיבלתי ניסיון רב, אבל בדיעבד ברחה שם המון אנרגיה.
בפנים היה פער בין מה שקורה עם משפחתי ומערבולת של כעס אהבה ודאגה לאחי לבין הגילוי שעם בגדי המעצבים והארוחות במסעדות, אני בודדה וריקה.
גם הגילוי שמאד קשה לי למצוא את האיכות שאני מחפשת בבן זוג בתוך העיר, ושאם אני רוצה למצוא גבר שיתחבר למה שיש כאן, אז אולי אני צריכה להיות כאן.
הגעתי אל הורים בדיכאון וכאוס של עורכי דין, ניירות, תביעות, עיקולים ואיומים. אנרגיה קשה מאד.
בין היתר עבדתי בחדשות המקומיות של ערוץ 3. מעט שעות עבודה ואחלה כסף. בינתיים יכולתי לחדש את חנות החצר שאמא שלי הקימה בעבר ולשפץ רהיטים ישנים. אהבתי לשייף, לגלות שכבות, לשמן ולהחזיר רהיטים למעגל החיים.
המשק היה ג’ונגל. מחסנים מלאים חומרי גלם, זבל וכלי עבודה. עשבים בגובה אדם, בלי שאפשר לדעת מה יש תחתם.
יום אחד חברות שלי ואני הגינו וארגנו הפנינג שוק החלפות. הבאתי לשוק מה שמצאתי בסדרים שעשיתי במשק. בגדים של סבא שלי, צעצועים, דברים ששמרנו, משפחה של ארבעה דורות.
היה משהו מיוחד באירוע הזה. הרגשתי שצריך להמשיך.