פעם אחרת כשהלכתי לטייל עם חבורה ברגל, בכפר קטן, בין הבתים, על שפת המים בדלתא של המקונג בויאטנם, אישה מבוגרת הזמינה אותנו הביתה. כששאלנו אותה מדוע לא מתגוררת עם הילדים שלה בעיר, כמו שסיפרה שרוצים שתעשה, היא הובילה אותנו לחלון והראתה לנו בחצר את הקבר של בעלה. “לכאן אני שייכת” כך אמרה.
יש לי אלף סיפורים כאלו, והם חלק מהקיום האנושי. יש אנשים עם סיפורי חיים הרבה יותר קשים משלי. הטוב והרע הם חלק בלתי נפרד מהעולם. “היין והיאנג”, לא צריך ללכת רחוק, זה קיים בכל הפילוסופיות.

דרך הצילום אני לומדת לבחון את המציאות מזוויות חדשות. חשוב לי לגעת בחיים, להריח, לבחון מקרוב.
כשאני יורדת לצלם מגובה העיניים, מגובה הברכיים, משנה את נקודת המבט שלי, העולם מקבל פנים חדשות, מעניינות יותר. אני רואה בו דברים שלא ראיתי קודם במבט המוכר והשגרתי.

לכפר תבור הגעתי בעקבות חיי עם עמירם. נדדתי בחיים בין בתים רבים, בהרצליה, באשקלון, בתל אביב וגם בירושלים בקרבת בתי טל ומשפחתה. חזרתי אל הכפר, בו מצאתי קהילה ומקום לתת ולקבל.
הקמתי בכפר תבור את מועדון הצלמים. מקום ליצירה, לימוד, ביטוי עצמי ושותפות.
אני נהנית מהכיוונים החדשים אליהם לוקחת אותנו המצלמה, אותי ואת החברים המשתתפים במועדון.

גם בעפולה יזמתי מועדון צילום, להורים ואחים שכולים. כולם צלמים בראשית דרכם, חמושים בטלפונים ניידים.
בחרנו לעסוק במבט אל האור, תרתי משמע. אנחנו מפתחים את היכולת להתבונן ולראות את החיים באור חיובי בתוך הכאב. אנחנו מצלמים הרבה, מזמינים מרצים אורחים שמעשירים את עולמנו ביופי צבע ומשמעות. לסיום השנה שחלפה, הקמנו יחד תערוכה.
על הכאב אנחנו בדרך כלל לא מדברים. טוב יותר לשמוח, לשחות עם הזרם בים החיים. הוא קופץ בין כה וכה בהקשרים שונים אל תוך חיינו, מזכיר את מה שאי אפשר לשכוח. את מה שהיה יכול להיות. אילו.

בדרך שלי להתמודד ולקבל כוח מסייעת לי התובנה שיש לי תפקיד ובאחריותי לעשות אותו הכי טוב שאני יכולה וכל השאר לא בידי.