זו הצצה נדירה לעולם של מטופלת מול מטפלת, ובלי שום צנזור, כי כתבתי לעצמי.
אני מסבירה כמה היחסים של מטופלת כמוני עם המטפלת שלה הם רגישים, כי מתבססים על חוויות ממערכות היחסים הראשוניות עם בני משפחתה.
ורד המטפלת שלי קשרה את השרוכים בנעל באמצע מפגש, ואני מיד חשבתי “זהו, היא רומזת לי ללכת מפה”.
פעם הגיעה לטיפול בגופיה ומה שעבר לי בראש זה “התקרבנו מספיק, עכשיו היא מתפשטת והולכת לפגוע בי”.
יום אחד כשהגעתי אליה, דפקתי בדלת והיא הייתה סגורה. ישבתי על המדרגות, וכשהגיעה ציינה “איחרתי רק בדקה”. בשבילה זו הייתה דקה, בשבילי זה היה נצח. נכנסנו לחדר הטיפולים ולא יכולתי להישאר שם. קמתי והלכתי. חודש לא חזרתי אליה.
כל אותה תקופה כתבתי מה אני עוברת. כשחזרתי נתתי לה לקרוא. לא הייתי מסוגלת להגיד את הדברים בקול. סיפרתי לה שאף פעם לא חוויתי את אמא מחכה לי ליד הדלת, והיא הציעה שתחכה לי כשאבוא לטיפולים. מאז, כבר שבע שנים, היא מחכה ליד הדלת כשאני מגיעה אליה.
היא אמרה לי פעם “ניצה, מה שאת לימדת אותי, שום לימודים בעולם לא יכלו ללמד ולהביא אותי לכאלו רמות של הקשרים והבנות”.

מאז הספר הראשון העברתי מאות הרצאות.
בהרצאה במכללת צפת, שמתי לב לבחור שרוצה לשאול משהו אבל מהסס. עודדתי אותו והוא שאל: “תגידי, גם נהנית מזה?” ועניתי לו “כל הכבוד לך. שאלה מעולה. אתה יודע כמה פה רוצים לשאול אותה ולא שואלים?” והסברתי “בטח שגם נהניתי. זה המקום היחיד שקיבלתי בו חיבה ואהבה”.
אחרי יומיים הוא שלח לי מייל וכתב “יומיים לפני ההרצאה שלך אחותי גילתה לי שאבא שלי אנס אותה, ואני לא האמנתי ולא ידעתי מה לעשות עם זה, ופתאום באת לי כמו מלאך”. הוא סיפר שאחרי המפגש איתי קנה את הספר וקרא את כולו באותו לילה והוסיף “עכשיו אני מרגיש שאני יכול לתמוך באחותי”. וואי איך בכיתי מהמייל הזה.
זו מבחינתי המתנה מכל הדבר הזה, שאני יכולה לאפשר לאנשים לשאול את השאלות הכי קשות ולעזור להם להתמודד עם דברים.

אני מרצה גם בבתי סוהר, מול אנשים שעשו דברים כאלו בעצמם.
מאה אסירים יושבים ומסתכלים עלי והדבר הראשון שאני אומרת להם זה שאני לא יודעת מה הם עשו או לא עשו, שמבחינתי הם אנשים חדשים, ושואלת אותם אם מישהו מהם נולד רוצח או אנס, והם עונים “ברור שתינוק לא נולד ככה” ואני ממשיכה “נכון, אז בואו נראה מה קרה בדרך. אני אספר לכם את הסיפור מהזווית שלי”.
הם לכמה רגעים בשוק, אף אחד לא זז, גם לא הסוהרים, ואז שעתיים של הרצאה הם מרותקים. הם גם מתעניינים, שואלים שאלות. כשאני שמה את הסרט הדוקומנטרי, בו אני חוזרת לבית ילדותי בלוד ומציינת את “שכונת הרכבת” הם מזדהים כי חצי מהם מגיעים משם, וכששומעים את המוסיקה הערבית של סבתא שלי ברקע, הם ממש מתרגשים.
אחרי ההרצאה האסירים באים לדבר איתי. אני מבקשת מהסוהרים שיאפשרו להם, שסוף סוף מישהי מסתכלת עליהם באופן אנושי, מקשיבה להם, מאמינה להם, יודעת שהם לא רעים מלידה, שהם פגועים בעצמם.
חלקם מוכנים אחר כך להתחיל טיפול, חלקם מתכתבים איתי. לא יודעת מה הצלתי שם ומה לא, אבל לפחות הזכרתי להם שלא נולדו רעים, שזה עיוות.
אני פעם חשבתי שנולדתי מגעילה שקרנית ורעה, ושנים התנגדתי בטיפול להגיד שהייתי קטנה. האמנתי שנולדתי גדולה. לא יכולתי לקבל את זה שנוטשים תינוקת ואונסים ילדה. לקח לי שנים לחזור למקום של הילדה הקטנה ולהתחבר אליו. זה היה השלב הכי קשה בטיפול, אבל גם זה שהרים אותי הכי הרבה.
וההרצאות – אני מרגישה שהן מחלימות אותי, עדיין.

בין היתר אני מנחה מסעות נשים להודו.
יוצאות בקבוצה אינטימית ועוברות בכפרים, עורכות מעגלי נשים, אימון אישי.
גם אני משתפת, אני איתן שם. באחד הטיולים עשיתי להן קידוש ושרתי שירים מהעולם החרדי. אחר כך הזמנתי כל אחת לשיר שיר מהילדות שלה ועלו דברים מאד מרגשים.