“מכרתי את העסק, את הבית, עזבתי הכל ונסעתי לגלות מי אני באמת”
באיזשהו שלב הלכתי ללמוד כתיבה יצירתית. המורה אמרה שאני כשרונית וחייבת לכתוב את הסיפור שלי.
החלטתי לנסוע למקום בו אוכל להיות מנוטרלת לגמרי, בשקט, בלי מחויבות לאף אחד.
מאד קשה לעזוב שמונה ילדים ונכדים ולהגיד “עכשיו תורי”. בהתחלה הם לא היו מרוצים, פחדו על אמא שלהם שנוסעת להודו. כששאלו אותי “למה את נוסעת?” עניתי “בגלל שאני פוחדת”. בחיים לא יצא לי להיות לבד. הייתי חייבת להיכנס בפחד הזה.
(מתוך הספר “שלום לך מסה הקטנה”)
כשהגעתי להודו הכל נפתח. “התעוררתי כמו ילדה שעושה את צעדיה הראשונים ומגלה עולם שלא הייתה מסוגלת לראותו כל עוד זחלה. תחושת התרוממות לדרגת אדם.”
הבנתי שאני לא צריכה לדאוג לאף אחד, רק לעצמי. חודש הייתי בהתכווצות של הגוף. הייתי צריכה ללמוד להרפות. לא ידעתי מה אני אוהבת, מה אני לא אוהבת. אף פעם לא שאלתי את עצמי את השאלות האלה.
עשיתי קרחת. זה היה משהו ענק בשבילי כי כשהייתי ילדה תמיד הלכתי עם תחושה שיש לי כינים והגננת הייתה אומרת שאני מלוכלכת. בפעם הראשונה בחיים אמרתי לעצמי “ניצה את יפה”.
הלכתי לכפרים ולמשפחות, כמעט לא לבתי מלון. רציתי להרגיש את האנשים.
הייתי הולכת לאשרם, יושבת חמש שעות, שומעת את המנטרות שלהם. אחר כך כותבת כל מה שרציתי שיקרה לי.
כתבתי את התהליך וראיתי בעיניים את הספר, את התמונה על הכריכה, את השם, את הכל.
אני חושבת שבשנה הזאת בעיקר למדתי לקבל את עצמי כמו שאני, גם את החלקים הפחות נעימים שבי. גם למדתי לדרוש את מה שמגיע לי, לא לוותר.